הסיפור שלי מאחורי השבתות
לפני ארבע שנים הייתי חילונית. בארבע השנים האחרונות הכרתי גרושים וגרושות מהמגזר הדתי לאומי.
הכרתי אנשים דתיים יותר ודתיים פחות. הכרתי אנשים שפעם כשהיו נשואים היו "חזקים" בדת ואחר כך בעקבות תהליכים נפשיים שעברו לאחר פירוק התא המשפחתי החלו פחות להקפיד על קיום ההלכות אך היהדות עדיין מפעמת חזק בליבם.
אותם אנשים הזמינו אותי לשבתות להתארח בביתם. הלכתי איתם לבית הכנסת, שמעתי את הקידוש ביום שישי, שרתי איתם שירי שבת, שמעתי דברי תורה וכך משבת לשבת התקרבתי לדת דרכם.
התחלתי להכיר שפה של דתיים, למדתי כל פעם הלכה חדשה. חיכיתי לשבתות המשותפות ואפילו יזמתי אותן. חיכיתי לישיבה סביב שולחן השבת, לדבר התורה שנאמר, לשירים עם המנגינות הנעימות. דרכם גיליתי את העולם הדתי. שמתי לב שאחרי ששמרתי שבת השבוע עבר לי בנעימים ואחרי שבת שלא שמרתי היה פחות נעים. כך עברו להן שנתיים פחות או יותר. במשך הזמן התקרבתי לאנשים שגם רוצים ללמוד תורה והקמנו לנו קבוצת לימוד קטנה.
בהתחלה למדנו את הרב קוק ואח"כ למדנו מתורתו של רבי נחמן מברסלב על אהבה ורוחניות.
השיעורים הועברו על ידי חברי הקבוצה ושילבנו בתוכם קריאה בכתובים יחד עם תובנות פנימיות שלנו. היה מרתק. בזכות השיעורים הגעתי להכרות מעמיקה יותר עם אנשים דתיים. ההכרות הזאת גרמה לי עוד יותר לחכות לשבתות, כי בשאר השבוע הייתי בקשר עם אנשים חילוניים.
כבר בתחילת השבוע הייתי מארגנת לי את הקבוצה לשבת הבאה. כל פעם עשיתי שבת בבית של מישהו אחר עם קבוצת חברים אחרת וכך הכרתי הרבה אנשים והרבה סגנונות של יהדות. כל אחד היה בשבילי עולם ומלואו. התעניינתי מאוד בחיבור של כל אחד לדת- למצוות ולתורה.
יום אחד, לפני שנה וחצי בחג שבועות, בחודש מאי 2017, מצאתי את עצמי לבד בלי התארגנות קבוצתית.
לא ידעתי איפה לשים את עצמי. איך אהיה לבד בחג? פתאום החגים הפכו לי לכל כך משמעותיים שלא יכולתי להעביר אותם לבד עם עצמי, במיוחד שלא ידעתי את כל המנהגים וההלכות.
בשתיים בצהריים אני מקבלת טלפון ממישהו שהכרתי רק בשבת האחרונה והוא מספר לי על התארגנות של קבוצה בקיבוץ לא רחוק ממני שאליו גם יגיע מרצה ויעביר את כל החג.
זה היה או לנסוע לשם , או להישאר לבד בבית, ושכנעתי את עצמי לנסוע איתו.
וכך הגעתי לחדר עם שתי בנות שלא הכרתי, בחברת אנשים זרה לחלוטין עבורי והתחלתי לבכות.
בכיתי על כך שאני לבד ולא עם חברה שלי שחשבתי שאהיה איתה אבל מעבר לכך בכיתי על המצב הזה שלי שאין לי מקום קבע להיות בו. שכל פעם אני מחפשת בית חדש לעשות בו שבת או חג.
הגעתי לחדר שאליו נכנס המרצה שלנו לחג, מי שאמור להעביר איתנו את כל החג. נכנס משה שרון ומתחיל להרצות בקסם רב על שלל דברי תורה שקשורים בחג השבועות.
לא זוכרת הרבה חוץ מהרצאה אחת על הקשר של דארווין לתורה. ברגע שדארווין הוזכר הייתה לי השגה על חלק מהדברים, מתוקף היותי ד"ר לביולוגיה והתחלתי קצת להתווכח. יום למחרת הוא פירש את הפסוק – "הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלים לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְהוָה זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה." (ספר ירמיהו)
ה' מצפה לנאמנות של עם ישראל- להליכה אחריו במדבר בארץ לא זרועה, כלומר גם כשהוא לא נמצא, לא נוכח. אין סימנים לקיומו. עם ישראל צריך להמשיך ללכת אחריו במדבר ואם עם ישראל אכן ילך במדבר, ה' יזכור לעם חסד נעורים וירבה אליו טוב.
כמו בפלאשבק ארוך ראיתי את כל הרגעים שבהם הרגשתי שה' ממש נמצא איתי שהגדול שבהם היה שבתי נרפאה ממחלת האפילפסיה והקטן שבהם היה שהוא עוזר לי הרבה פעמים למצוא חנייה בשעות הכי צפופות בערי המרכז… 
ואז נזכרתי ברגעים בהם לא הרגשתי את ה' איתי והבנתי מתוך הפסוק שדווקא שם אני צריכה להישאר בנאמנות אליו , גם בדרך לא דרך, בדרך חתחתים , בדרך שבה יהיה לי קשה ללכת. ואם דווקא שם איפה שקשה לי אני אפגין את הנאמנות אליו, אז ה' יזכור לי את חסד הנעורים וירעיף עלי את אהבת ליל הכלולות שהיא הדרגה הכי גבוהה של האהבה, רגע אחרי הקידושין.
זה הרגע הראשון שבו התעוררה בליבי אהבה מוחלטת אל ה' יתברך.
לאחר מכן משה שרון דיבר על עידן הנבואה שיגיע בימות המשיח ואיך אנחנו הולכים לזכות במימד רוחני חדש, שיהיה נחלת הרבים. מודה שכאן נדלקו לי הצא'קרות ואמרתי שאני רוצה להיות חלק מהעידן הזה. ולא סתם חלק אלא חלק פעיל ומתפקד. אבל איך אהיה חלק פעיל ומתפקד?
עליי לשמור מצוות, לקבל על עצמי את התורה.
וכך בחג שבועות, חג מתן תורה, שזהו החג שבו הנשמה שלי הגיעה לעולם (ט' בסיון), החלטתי לקבל את התורה. בחרתי בה מכל הלב ובאמונה שלמה בבורא יתברך. החלטתי שאני הולכת לשמור שבת מעכשיו ועד הסוף כי אני רוצה ללכת אחרי ה' במדבר בארץ לא זרועה, בנאמנות ובמסירות ובידיעה שהוא שם. הוא מחכה לי באהבה נצחית, בחסד נעורים.
מאז אותו מעמד מרגש עברו שנה וחצי של חזרה בתשובה. בהתחלה לא הגדרתי את עצמי כדתייה אלא כחוזרת בתשובה. רציתי לעשות מהלך הדרגתי ולא קיצוני כמו רוב החוזרים. כך בהדרגה התחלתי בשמירת שבת "כי אשמרה שבת, אל ישמרני"
המקום הראשון שהגעתי אליו עם חזרתי בתשובה היה חסידות חב"ד. הגעתי לבית האורות.
בית חב"ד – אסנט בצפת. לא הגעתי לשם לבד. הבאתי איתי קבוצה של חברים גרושים/גרושות מהמגזר הדתי לאומי ועשינו שם שבת משותפת. היה תענוג גדול.
לאחר שבועיים חזרתי עם קבוצה כפולה בגודלה ושוב הייתה שבת נפלאה, מלאה באהבת חינם, אהבת חברים, שיחות נפש עמוקות, טיול בשבת בצהריים בסמטאות צפת הקדושות. אפילו לאוויר שם היה ריח אחר, של קדושה.
אחרי השבת הזאת נכנסתי לארגון של שבתות קבוצתיות גדולות מטעם הקבוצה הגדולה, better place, של גרושים גרושות דתיים ודתיות. הרגשתי שאני עושה מאהבה למען האנשים. התמסרתי לעשייה, לארגון, לתכנים. היה נפלא. וכך הכרתי עוד ועוד אנשים מכל מיני מקומות ובכל מיני סגנונות ולמדתי להכיל ולקבל את כולם. מצאתי בכל אחד נקודה טובה אחת לפחות שגרמה לי להתחבר אליו או אליה.
אחרי ארגון של שתי שבתות גדולות וחגים משותפים החלטתי שאני רוצה לארגן שבתות בעצמי. שבתות שבהן אכניס את האווירה שאני אוהבת.
אווירה שיש בה בעיקר אהבת חינם. קבלה והכלה של כולם בלי יוצא מן הכלל כי לכל אחד יש נשמה אלוקית שאליה אני רוצה להתחבר.
לא ראיתי את קיום המצוות כעניין שיכול להפריד ביני לבין מישהו אחר. להפך הרגשתי חיבור ושייכות עם כל אחד ואחת. הרגשתי שנשמתו של הרבי מליובאוויטש זצוק"ל פועמת בלב השבת ומכניסה אליה כל נשמה ונשמה. נמנעתי משיפוט או הכללה. נזהרתי בלשוני ובכבודם של האנשים איתם דיברתי והזמנתי לשבתות. וכך בסייעתא דשמייא גדולה כל אחד קיבל מהשבת את מה שהוא היה צריך לנשמה- כוח, סיוע, שייכות, חברות, חיזוק, תמיכה, חיבור לכלל גדול יותר, שמחה, אהבה, תרומה.
המטרה שלי בשבתות היא להיות שליחה של הקב"ה לחבר בין אנשים, לשמח, לקרב, להרבות באהבת עם ישראל, לקיים שבתות בקדושה ולעשות נחת רוח לבורא.
יהי רצון שניפגש בשבתות הרוחניות בטבע בזמן שהוא מעל הטבע.